לפתע, טור הרגיש יד על גבו בעוד שהוא נמשך לאחור ונשלך עף באוויר. הוא נחת קשה על האדמה מתחת, קצר נשימה.
הוא הביט למעלה וראה את השומר מהשער, נועץ עליו מבט מלמעלה.
"מה אמרתי לך, ילד?"
לפני שהספיק להגיב, השומר נשען לאחור ובעט בטור בעוצמה. טור הרגיש חבטה חדה בצלעותיו, בעוד שהשומר התכונן לבעוט בו שנית.
הפעם, טור טפס את רגלו של השומר באמצע תנוע; הוא משך בה, מוציא אותו מאזנו וגורם לו ליפול.
טור קם על רגליו במהרה. באותו הזמן, השומר קם על רגליו שלו. טור בהה בו, המום לגבי מה שעשה הרגע. ממולו, זעף השומר.
"לא רק שאאזוק אותך," השומר לחש, "אבל אני אגרום לך לשם. אף אחד לא נוגע בשומרי המלך! תשכך מהצטרפות ללגיון – עכשיו אתה תתפלש בתוך הצינוק! יהיה לך מזל אם יראו אותך מתישהו שוב!"
השומר הוציא החוצה שרשרת עם אזיק בסופה. הוא התקרב אל טור, נקמה על פניו.
מוחו של טור זנק. הוא לא יכל לאפשר לעצמו להיות אזוק – אבל הוא גם לא רצה לפגוע בחבר של משמר המלך. הוא חייב היה לחשוב על משהו – ומהר.
הוא נזכר במקלע שלו. הרפלקסים שלו השתלטו בעודו אוחז במקלע, מכניס אבן, מכוון, ונותן לה לעוף.
האבן המריא דרך האוויר והעיפה את האזיקים מאחיזתו של השומר ההמום; היא גם פגע באצבעותיו של השומר. השומר צעד אחורה וניער את ידו, צועק מכאב, בעוד שהאזיקים קשקשו אל האדמה.
השומר, משליך אל טור מבט מוסר מוות, שלף את חרבו. הוא יצא עם צלצול מתכתי ייחודי.
"זו הייתה הטעות האחרונה שלך," איים הוא באפליות, והסתער.
לטור לא הייתה בחירה; האיש הזה פשוט לא רצה לעזוב אותו. הוא הכניס אבן נוספת בתוך המקלע שלו ושחרר אותה. הוא כיוון במתוכנן – הוא לא רצה להרוג את השומר, אבל חייב היה לעצור בעדו. לכן במקום לכוון אל לבו, אפו, עיניו, או ראשו, טור כיוון אל המקום היחידי שידע שיעצור אותו, מבלי להרגו.
בין רגליו של השומר.
הוא נתן לאבן לעוף – לא בכוח מלא, אבל מספיק כדי להוריד את הבן אדם לרצפה.
הייתה זו פגיעה מושלמת.
השומר התמוטט, מפיל את חרבו, טופס את מפסעו בעודו מתרסק על האדמה ומתכרבל לתוך כדור.
"אתה תתלה על זה!" גנח הוא דרך נהמות של כעב. "שומרים! שומרים!"
טור הביט למעלה ובמרחק ראה כמה שומרי המלך רצים עבורו.
זה היה עכשיו או לעולם לא.
מבלי לבזבז רגע נוסף, הוא פתח במאוץ אל חלון המסגרת. הוא יצטרך לקפוץ פנימה, לתוך הזירה, ולהכיר את עצמו. והוא ילחם בכל אחד שימוד בדרכו.
פרק חמש
מקגיל ישב באולם העליון של ארמונו, האולם המפגשים הפרטיים שלו, האחד שהשתמש בו לעניינים פרטיים. הוא יש על כסו הפרטי, האחד הזה היה מעץ חרוט, והביט על ארבעת ילדיו העומדים לפניו. היה שם את בנו הבכור, קנדריק, בעשרים וחמש שנות גילו לוחם דגול וג'נטלמן אמיתי. הוא, מכל ילדיו של מקגיל, דמה ביותר למקגיל – מה שהיה אירוני, כיוון שהיה ממזר, יליד יחידי של מקגיל מאישה אחרת, אישה ששכך כבר מזמן. מקגיל גידל את קנדריק עם שאר ילדיו האמיתיים, למרות ההתנגדויות הראשוניות של המלכה, בתנאי שלעולם לא יעלה על הכס. העובדה הזאת הכאיבה את מקגיל כעת, משום שקנדריק היה האיש הטוב ביותר שהכיר אי פעם, הבן שגאה היה להולידו. לא היה יורש מתאים יותר למלכות.
לידו, בניגוד מוחלט, עמד בנו המולד השני – ועם זאת המן הבכור הלגיטימי הראשון – גארט, בן עשרים ושלוש, רזה, עם לחיים חלולות ועיניים חומות גדולות אשר מעולם לא הפסיקו לקפץ. אפיו לא יכל להיות שונה יותר מאחיו הגדול. צביונו של גארט היה הכול, אשר קנדריק לא היה: איכן שאחיו היה גלוי לב, גארט הסטיר את מחשבותיו האמיתיות, איכן שאחיו היה גאה ואציל, גארט היה לא ישיר ורימה. הכיב את מקגיל לשנואת את הבן הפרטי שלו, והוא ניסה פעמים רבות לתקן את אופיו; אבל לאחר נקודה מסוימת בשנות הנערות של הילד, הוא החליט שצביונו נגזר עליו מראש: מזמם, רכב לכוח, שאפתן בכל מובן שלילי של המילה. גארט, כמו כן, ידע מקגיל, לא הייתה לו שום אהבה כלפי נשים, והרבה מאהבים זכרים. מלכים אחרים היו מדיחים בן כזה, אבל למקגיל היה ראש פתוח יותר, ועבורו, לא הייתה זו סיבה שלא לאהוב אותו. הוא לא שפט אותו על כך. על מה שכן שפט אותו היה הרע שלו, האופי הערמומי, שמהם לא יכל להתעלם.
בשורה ליד גארט עמדה בתו המולדת השנייה, גוונדולין. בהגעתה לשנה השש עשרה לחייה, הייתה היא הנערה היפה ביותר מכול שאי פעם שנפל עליהן מבטו – ואופייה זהר ביותר יותר מהמראה שלה. הייתה היא טובת לב, נדיבה, כנה – הבחורה הצעירה הכי טובה שהכיר אי פעם. במובן הזה, היא הייתה זהה לקנדריק. היא הביטה במקגיל עם אהבה של בת אל אביה, והוא תמיד הרגיש את נאמנותה בכל מבט שלה. הוא היה גאה בה עוד יותר מאשר בבניו.
עומד ליד גוונדולין היה בנו הקטן ביותר של מקגיל, ריס, בחור גאה ואמיץ, אשר בארבע עשרה, רק התחיל להפוך לגבר. מקגיל צפה בגאווה רבה את טקס קבלתו אל הלגיון, ויכל לראות כבר עכשיו את הגבר שהוא הולך להיות. יום אחד, לא היה למקגיל ספק, ריס יהיה הבן המוצלח ביותר שלו, ושליט מעולה. אבל היום הזה לא היה היום. הוא היה צעיר מדי, ועדיין צריך היה ללמוד עוד הרבה.
למקגיל היו רגשות מעורבות בעודו סרק את ארבעת הילדים הללו, את שלושת בניו ואת בתו, העומדים מולו. הוא הרגיש גאווה מעורבבת עם תחושת כישלון. הוא הרגיש גם כעס ומרות רוח, כיוון ששנים מהילדים היו חסרים. הבכורה, לואנדה, כמובן התכוננה לחתונה של עצמה, ומשום שהייתה עתידה להינשא אל ממלכה אחרת, לא היה לה עניין לקחת חלק בדיון הזה של היורשים. אבל בנו הנוסף, גודפרי, בשנה השמונה עשרה לחייו, האמצעי, היה חסר. מקגיל האדים ההתנהגות המזלזלת.
מאז שהיה ילד, גודפרי הראה חוסר כבוד כלפי המלוכה; היה זה ברור מאז ומתמיד כי לא היה אכפת לו ממנה ושהוא מעולם לא היה שולט. והאכזבה הגדולה ביותר של מקגיל,
גודפרי בחר במקום זה לבזבז את ימיו במסבאות עם חברים עבריינים, ולגרום לבושה וחוסר כבוד הולכים וגוברים של משחת המלוכה. היה הוא עצלן, ישן רוב ימיו וממלא את השאר במשקה. מצד אחד, מקגיל הרגיש הקלה שלא היה כאן; מצד שני, היה זה עלבון שלא מסוגל היה לסבול. למען האמת, הוא צפה לכך, ושלח את אנשיו מוקדם שיסרקו את המסבאות ולהביא אותו חזרה. מקגיל ישב בדממה, מחכה, עד שזה יקרה.
לבסוף, דלת האורן הכבדה נפתחה בטריקה ופנימה צעדו השומרים המלכותיים, סוחבים את גודפרי ביניהם. הם נתנו לו דחיפה, וגודפרי נכנס תוך החדר בעוד הדלת נטרקה מאחוריו.
אחיו ואחיותיו הסתובבו ונעצו מבט. גודפרי היה מרושל, מסריח מאייל, לא מגולח, וחצי לבוש. הוא חייך בחזרה. חצוף. כמו תמיד.
"שלום, אבא," אמר גודפרי,"האם פספסתי את כל הקיף?"
"אתה תעמוד יחד עם הרובי המשפחה שלך ותחכה שאני אדבר. אם לא תעשה זאת, יעזור לי האלוהים, אקשור אותך בשרשרת בתוך תאי הצינוקים יחד עם שאר העבריינים הפשוטים, ואינך תראה אוכל – שלא לדבר על אייל – במשך שלושה ימים שלמים."
מתנגד, גודפרי הנעץ מבט באביו בחזרה. במבט הזה, זיהה מקגיל איזשהו מאגר כוח, משהו מעצמו, ניצוץ של משהו שעלול יום אחד לשרת את גודפרי היטב. במידה, כמובן, שיצליח אי פעם להתגבר על אישיותו.
מורדן עד הסוף, גודפרי חיקה עשר שניות טובות עד שלבסוף הסכים והתנדנד לכיוון האחרים.
מקגיל בתבונן בחמשת הילדים האלו שעמדו מולו: הממזר, הסוטה, השיכור, הבת שלו, והצעיר ביותר. הייתה זו תערובת משונה, ובקושי יכל להאמין שהם כולם צאצאיו שלו. וכעת, ביום חתונתה של בתו הבכורה, נפלה עליו המשימה לבחור יורש מהחבורה הזו. איך היה זה אפשרי?
הייתה זו התנסות בחוסר תועלת; אחרי הכול, הוא היה בשיאו ויכל לשלוט עוד שלושים שנה נוספות. לא משנה איזה יורש היה נבחר היום, יתכן ולא היה עולה לכס במשך עוד עשרות שנים. כל המסורת הציקה לו. היא הייתה עדכנית אולי בימי אבותיו, אבל לא היה לה מקום כיום.
הוא כחכח בגרונו.
"אנו נאספנו פה היום על פי דרישת המסורת. כפי שידוע לכם, ביום הזה, יום חתונת הבכורה שלי, נפלה עלי המשימה לנקוב בשם היורש שלי. היורש לשלטון בממלכה הזו. במקרה ואמות, אין מי שמתאים יותר למלוכה מאמך. אבל חוקי ממלכנו מכתיבים שרק הצאצא של המלך יוכל להוריש את הכס. לכן, עלי לבחור."
מקגיל טפס נשימה, חושב. דממה כבדה נתלה באוויר, והוא יכל לחוש את כובד הציפייה. הוא הביט בעיניהם, וראה מבטים שונים בכל אחד מהם. הממזר נראה נכנע לגורל, יודע שלא יבחר. עיני הסוטה להטו בשאפתנות, כאילו ציפה שהבחירה טיפול עליו כמובן מאליו. השיכור הביט מחוץ לחלון; לא היה אכפת לו. בתו השיבה במבט של אהבה, מבינה שהיא לא הייתה חלק מהדיון, אבל אוהבת את אביה בכל מקרה. אותו הדבר היה עם הצעיר ביותר.
"קנדריק, אני תמיד חשבתי אליך כעל בן אמיתי שלי. אבל חוקי ממלכנו מונעים ממני מלהוריש את המלכות למי שהלגיטימציה שלו פחות מאמיתית."
קנדריק השתחווה. "אבא, לא צפיתי שתעשה זאת. אני מרוצה עם החלקה שלי. אנא, אל תיתן לזה להביך אותך."
תגובתו הכאיבה למקגיל, כיוון שהרגיש עד כמה אמיתי הוא היה וחשק לנקוב בשמו בתור יורשו עוד יותר.
"זה משאיר את ארבעתכם. ריס, הינך איש צעיר מעולה, הטוב מכול שאי פעם ראיתי. אבל אתה צעיר מדי כדי להיות חלק מהדיון הזה."
"לא ציפיתי ליותר, אבי," השיב ריס, עם כריעה קלה.
"גודפרי, הנך היחיד משלושת הבנים הלגיטימיים שלי – אומנם, בחרת לבזבז את ימיך במסבאות, עם הזוהמה. אם יש בחיי האלו אכזבות גדולות כלשהן, אתה אחת מהן."
גודפרי העווה את פניו בחזרה, בתזוזה של אי נוחות.
"ובכן, אם כך, אני מניח שסיימתי כאן, ועלי לחזור חזרה אך המסבאה, לא כך, אבא?"