"עדיף שיהיה אוצר דל ונתינים נאמנים," השיב מקגיל. "עושרנו בא מתוך השמחה של הנתינים שלנו. אנו לא נטיל עוד יותר."
"אבל מלכי, אם אנחנו לא –"
"אני החלטתי. מה עוד?"
אוון שקע חזרה, מדוכדך.
"מלכי," אמר ברום בקולו העמוק. "לפי פקודתך, הצבנו תפזורת של כוחותינו בחצר למשך האירוע של היום. תצוגת הכוח תהיה מרשימה. אבל אנחנו מפוזרים דל. במקרה ותהיה התקפה במקום אחר כלשהו בממלכה, נהיה פגיעים."
מקגיל הדהד, שוקל היטב.
"אויבינו לא יתקפו אותנו בזמן שאנו מאכילי אותם."
האנשים צחקו.
"ואילו חדשות מהאדמות הגבוהות?"
"לא דווח על שום פעילות במשך שבועות. נראה שכוחותיהם ירדן למטה בהכנה לחתונה. אולי הם מוכנים לעשות שלום."
מקגיל לא היה בטוח.
"זה אומר שאו שארגון החתונה עבד, או שהם מחכים לתקוף אותנו בזמן אחר. ואיזה מבין השניים אתה חושב שקורה, איש זקן?" שאל מקגיל, והסתובב אל אברטול.
אברטול כחכח בגרונו, קולו ,כשענה, צרוד: "מלכי, אביך והאב של אביך לפניו מעולם לא בטחו במקקלאודים. רק בגלל שהם שוכבים ישנים, לא אומר שהם לא יתעוררו."
מקגיל הנהן, מעריך את הרגש.
"ומה עם הלגיון?" שאל הוא, פונה אל קולק.
"היום אנו מברכים מגויסים חשדים," ענה קולק, עם מנוד ראש זריז.
"הבן שלי בינם?" שאל מקגיל.
"הוא עומד גאה איתם כולם, ילד טוב שכמוהו."
מקגיל הנהן, ואז פנה אל בראדאייג.
"ואילו חדשות ממעבר לקניון?"
"מלכי, הפטרולים שלנו זיההו יותר ניסיונות לפרוץ את הקניון בשבועות האחרונים. יתכן ויש סימנים לכך שהוואילדס מתגייסים למתקפה."
לחש מהוסס התפזר בין האנשים. מקגיל הרגיש את בטנו מתכווצת מהמחשבה. שריון האנרגיה היה בלתי אפשרי לפריצה; עדיין, זה לא נבא שום דר טוב.
"ומה יקרה במידה ותפרוץ מתקפה בהיקף מלא?" שאל הוא.
"כל עוד השריון פעיל, אין לנו מה לחשוש. הוואילדס לא הצליחו לפרוץ את הקניון במשך מאות שנים. אין סיבה לחשוב אחרת."
מקגיל לא היה בטוח. המתקפה מבחוץ איחרה את מועדה הרבה יותר ממה שהיה צפוי, והוא לא יכל שלא לתהות מתי היא תתרחש.
"מלכי," אמר פירט בקול האף שלו, "אני מרגיש מחויב להוסיף כי החצר שלו מלא במכובדים רבים ממלכת מקקלאוד. לא לבדר אותם יחשב לעלבון מצדך, יריבים או לא. הייתי מציע שתבלה את שעות הצהריים שלך מברך את כל אחד מהם. הם הביאו עמם פמליה אחבה, מתנות רבות – וגם, השמועה אומרת, מרגלים רבים."
"מי יודע, אולי המרגלים כבר כאן?" שאל מקגיל בחזרה, מביט בזהירות על פירט כשאמר – ותוהה, במו תמיד, אם לא היה אחד בעצמו.
פירט פתח את פיו כדי לענות, אבל מקגיל נאנח והרים את כף ידו, היה לו מספיק. "אם זה הכול, כעת אני אעזוב, בכדי להצטרף לחתונת בתי."
"מלכי," אמר קלווין, מכחכח בגרונו, "כמובן, ישנו עוד עניין אחד. המסורת, ביום חתונת הבכור שלך. כל מקגיל נקב בשם יורשו. האנשים יצפו ממך לעשות את אותו הדבר. הם מזמזמים. לא יהיה זה מומלץ לאכזבם. במיוחד בעוד שחרב הגורל עדיין נייח."
"תרצה שאנקוב בשם יורשי בעודי בשיא כוחותי?" שאל מקגיל.
"מלכי, לא התכוונתי לשום עלבון," מעד קלווין, מביט בדאגה.
מקגיל הרים את כף ידו. "אני מכיר את המסורת. ואכן, אני אנקוב בשם אחד היום."
"התוכל לידע אותנו לגבי מי הוא?" שאל פירט.
מקגיל נעץ בו מבט מלמעלה, נרגז. פירט היה רכלן, והוא לא בטח בבן אדם הזה.
"תדע את החדשות בזמן הנכון."
מקגיל קם, והאחרים קמו גם הם. הם השתחבו, הסתובבו, והזדרזו החוצה מהחדר.
מקגיל עמד שם חושב במשך הוא לידע כמה זמן. בימים כאלה הוא חפץ שלא להיות מלך.
*
מקגיל ירד מהכס שלו, המגפיים מהדהדות בשטיקה, וחצה את החדר. הוא פתח את דלת האורן העתיקה בעצמו, משך בידית הברזל, ונכנס אל חדר צדדי.
הוא נענה משלווה ובדידות של החדר חמים הזה, כמו תמיד, קירותיו בקושי עשרים צעדים בכל כיוון, ועם זאת עם תקרה גבוהה מאוד וקמורה. החדר היה בנוי כולו מאבן, עם חלון זכוכית צבעונית, קטן ועגול בתוך הקיר. האור נמזג פנימה דרך הצהובים והאדומים שלו, מאיר חפץ יחיד בחדר שאחר היה ריק.
חרב הגורל.
הוא נמצא שם, באמצע החדר, שוכב אופקית על שיני ברזל, כמו אישה מפתה. כמו שעשה כשהיה ילד, מקגיל התקרב אליו, עקף אותו, בחן אותו. חרב הגורל. החרב האגדית, מקור העוצמה והכוח של הממלכה כולה, מדור אחד למשנהו. כל מי שהיה לו הכוח להניף אותו נהיה האחד הנבחר, האחד המיועד לשלוט בממלכה כל חייו, לשחרר את הממלכה מכל איומים, בתוך ומחוץ לטבעת. הייתה זו אגדה יפה לגדול איתה, וברגע שנמשח בתור מלך, מקגיל ניסה להניף אותו בעצמו, כיוון שרק מלכי מקגיל היה מותר להם לנסות. המלכים לפניו, כולם נכשלו. הוא היה סבור כי הוא שונה. הוא היה בטוח שהוא האחד.
אבל הוא טעה. כמו כל מלכי מקגיל האחרים שקדמו לו. וכישלונו הכתימה את מלכותו מאז אותו היום.
כשהביט בו כעת, הוא בחן את הלהב הארוך שלו, עשוי ממתכת מסתורית שאף אדם יכל לפענח. מקור החרב היה עוד יותר מעורפל, השמועה אמרה כי עלה מתוך האדמה בזמן רעידה.
בעת בחינתו, הוא חווה בפעם נוספת את עקיצת הכישלון. הוא יכל להיות מלך טוב, אבל הוא לא היה האחד. אנשיו ידעו זאת. אויביו ידעו זאת. הוא יכל להיות מלך טוב, אבל לא משנה מה עשה, הוא לעולם לא יהיה האחד.
במידה והיה, הוא חשד שהיה הרבה פחות אי שקט בחצרו, פחות מזימות. האנשים שלו היו בוטחים בו יותר ואויביו לא היו אפילו שוקלים לתקוף. חלק ממנו כיווה שהחרב פשוט תעלם, והאגד יחד איתו. אבל הוא ידע שהיא לא תעלם. זאת היית הקללה – והכוח – של האגדה. חזקה יותר, אפילו, מצבא.
"משקל החרב כבד," נשמע קול.
מקגיל הסתובב, מופתע שיש איתו מישהו בחדר הקטן.
שם, עומד בפתח הדלת, היה ארגון. מקגיל זיהה את קולו לפני שראה אותו והיה בו מנית מגורה מכך שלא הופיע מוקדם יותר ושמח שהיה איתו כאן עכשיו.
"אתה איחרת," אמר מקגיל.
"תחושת הזמן שלך לא תקפה עבורי," השיב ארגון.
מקגיל הסתובב חזרה אל החרב.
"האם אי פעם חשבת שאהיה מסוגל להניף אותו?" שאל הוא מהורהר. "שיום אחד אני אהפוך למלך?"
"לא," השיב ארגון יבש.
מקגיל הסתובב והסתכל עליו.
"ידעת שאני לא אהיה מסוגל. ראית את זה, נכון?"
"כן."
מקגיל הרהר על זה.
"מפחיד אותי כשאתה עונה ישירות. זה לא דומה לך."
ארגון נשאר שקט, ובסופו של דבר מקגיל הבין שהוא לא יגיד יותר דבר.
"אני נוקב בשם היורש שלי היום," אמר מקגיל. "זה מרגיש עקר, לנקוב בשם היורש ביום הזה. זה מפשיט את שמחת המלך מחתונת ילדתו."
"אולי שמחה כזו נועדה להיות מיתנה."
"אבל נשארו לי כל כך הרבה שנים למלוך," התחנן מקגיל.
"יתכן שלא כל כך הרבה כפי שאתה חושב," ענה ארגון.
מקגיל צמצם את עיניו, תוהה. האם היה זה מסר?
אבל ארגון לא הוסיף דבר.
"שישה ילדים. את מי אני אמור לבחור?" שאל מקגיל.
"למה לשאול אותי? אתה כבר בחרת."
מקגיל הסתכל עליו. "אתה רואה הרבה. ובכן, זה נכון. אבל אני עדיין רוצה לדעת מה אתה חושב."
"אני חושב שעשית בחירה נבונה," אמר ארגון. "אבל תזכור: מלך לא יכול לשלוט מתוך הקבר. ללא קשר במי אתה חושב שאתה בוחר, לגורל יש דרך משלו לבחור."
"האם אני אחיה, ארגון?" שאל מקגיל בכנות, שואל את השאלה שתשובתה רצה לדעת מאז התעורר לילה לפני כן מחלום רע נוראי.
"חלמתי בלילה שעבר על עורב," הוסיף הוא. "הוא בא וגנב את הכתר שלי. ואז אחד אחר סחב אותי הרחק. וכשעשה זאת, ראיתי את ממלכתי פרוסה מתחתי. היא הפכה לשחורה כשהלכתי. עקרה. שממה."
הוא הסתכל על ארגון, עיניו דומעות.
"היה זה חלום? או משהו יותר?"
"חלומות הם תמיד משהו יותר, לא כך?" שאל ארגון.
מקגיל נפגע על ידי תחושה טובענית.
"איכן הסכנה? רק תגיד לי את זה."
ארגון התקרב קרוב והביט בתוך עיניו עם אינטנסיביות כזו, שמקגיל הרגיש כאילו הביט לתוך מימד אחר לגמרי.
ארגון נשען קדימה, לחש:
"תמיד קרוב יותר ממה שאתה חושב."
פרק ארבע
טור התחבא בתוך קש באחור של עגלה בעוד שזו טלטלה אותו לאורך כביש הכפר. הוא עשה את דרכו אל הכביש לילה לפני וחיכה בסובלנות עד שעגלה גדולה מספיק שלא ישימו עליו לב תעבור ליד. אז היה כבר חשוך, והעגלה דהרה ממול בדיוק לאט מספיק בכדי שהוא ישיגו אותה בריצה טובה ויקפוץ פנימה מאחור. הוא נחת בתוך החציר וכבר את עצמו בפנים. למזלו, העגלון לא הבחין בו. טור לא ידע בוודאות אם העגלה נעסה אל חצר המלך, אבל היא נעה באותו הכיוון, ועגלה בגודל כזה, ואם סימולים כאלו, יכלה לנסוע לכמה מקומות אחרים.
בעוד שרכב טור דרך הלילה, הוא נשאר ער שעות, חושב על מפגשו עם הסיבולד. עם ארגון. על הגורל שלו. הבית הקודם שלו. על אמו. הוא חש שהיקום ענה לו, סיפר לו שהיה לו גורל אחר. הוא שכב שם, ידיים שלובות מאחורי ראשו, והביט למעלה בשמי הלילה, הנראים דרך הבד המרופט. הוא צפה ביקום, בהיר כל כך, הכוכבים האדומים שלו כל כך רחוקים. הוא היה נרגש כיוון שלראשונה בחייו, הוא החל במסע. הוא לא ידע לאן, אבל הוא נסע. בדרך זו או אחרת, הוא יעשה את דרכו אל חצר המלך.
כשפתח טור את עיניו היה זה בוקר, האור הציף פנימה, והוא הבין שנסחף. הוא התיישב בזריזות, מסתכל מסביב, נוזף בעצמו על כך שישן. הוא צריך היה להיות ערני יותר – היה לו מזל שלא גילו אותו.
העגלה עדיין נעה, אבל ללא טלטולים כמו לפני. זה יכל היה לומר רק דבר אחד: כביש טוב יותר. הם בטח היו בקרבת עיר. טור הביט למטה וראה עד כמה הכביש היה חלק, בלי אבנים, או בורות, ומיושר על ידי צדפות לבנות טובות. לבו פעם מהר יותר; הם התקרבו אל חצר המלך.
טור הביט החוצה מאחור העגלה והיה המום. רחוב ללא רבב היה מוצף עם פעילות. עשרות עגלות, בכל מיני צורות וגדלים הנושאות כל מיני דברים, מילאו את הדרכים. האחת הייתה עמוסה בפרוות; השנייה בשטיחים; האחרת בתרנגולים. ביניהן עברו מאות סוחרים, חלק מובילים בקר, אחרים סוחבים סלים של סחורות על ראשיהם. ארבעה גברים סחבו צרור של משי, מאזנים אותו על ישי מוטות. היה זה צבא של בני אדם, כולם הולכים לכיוון אחד.